מסיני לאתיופיה / שרון שלום -פרשת חיי-שרה

פרשת חיי-שרה, תשע"ו

מסיני לאתיופיה / שרון שלום ​

בשבוע הקרוב יחגגו בני העדה האתיופית את יום חגם חג הסיג'ד. המסורת היהודית באתיופיה קידשה יום זה שתמיד יחול בתאריך כ"ט בחשון, בדיוק ביום החמישים מיום הכיפורים, כיום צום התעוררות ואחדות.

ספרנו הפעם עוסק בהשתלשלות ההלכתית של יהדות אתיופיה ובניסיון של המחבר לברר ברור אמיתי הלכתי מעיקרו אך גם פרגמטי בין ההלכה המוכרת הרווחת המשנתית והבתר- תלמודית לבין מסורתם של יהודי אתיופיה.

בחלק הראשון ( כמאה עמודים) המחבר, שאינו מסתיר את אכזבתו מהאופן בו נתקבלה המסורת עתיקת היומין על ידי ההגמוניה הרבנית הממסדית במדינת ישראל, מנסה להסביר לנו הקוראים, את ההבדלים המהותיים בין שתי הגישות ההלכתיות. ההלכה הרווחת מדגישה את עניין הכבוד כמוטיב בעניינים הלכתיים רבים בעבודת ה'. לעומת זאת, עבודת ה' במסורת האתיופית מדגישה את ההכנעה הטוטליות וההתבטלות כלפי שמיא. (לדוגמא: חליצת נעליים לפני כניסה לבית התפילה לפי הלכתנו לעומת ההלכה האתיופית, או הכלל של "פיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולם" שאיננו נמצא בשיח ההלכתי האתיופי).

המחבר מזכיר בדפים אלו רבות את הקשיים (המעט שונים) שהיו נחלתם של יהודי תימן. דבקותם העיקשת בפסיקותיו של הרמב"ם ושאר מנהיגיהם, לא היו לרוח ההנהגה ההלכתית הארץ ישראלית של אז אך כיום נכנסו לשיח ההלכתי (לא מעט בגלל מפעלו העצום של הרב יוסף קאפח זצ"ל), כמו גם התרבותי. לדעתו של המחבר יש לבנות חזון רוחני מתוך עוז וענווה שייתן מענה הולם למציאות בה הערך של האחידות גובר על האחדות. לסיכום חלק זה מביא המחבר את מאמרו של הרב אורי שרקי המלין על הניסיון לכפות עולם הלכתי אחיד. לפי דבריו החברה בישראל חיה על פי קודים. בעולם האשכנזי אתה חייב להגדיר את עצמך ע"פ אידאולוגיה כלשהי כזו שתשייך אותך בהכרח לעולם הלכתי אסוציאטיבי . אצל הספרדים הצורך הזה מעולם לא הורגש משום שכל יהודי התקבל כשווה בין שווים באשר הוא.
בחלק השני ההלכתי מנסה המחבר, שיש לו הסמכה לרבנות והוא עצמו בן העדה ומכהן ברבנות בקהילה גדולה ובהצלחה יתרה, לתת מענה כיצד ינהג בן העדה בכל תחום מתחומי החיים בהם יש חוסר התאמה בין הלכתנו להלכתם.

ישנם חמישה פרקים הכוללים: השכמת הבוקר, ברכות, שבת, מועדים ומשפחה, בהם מרחיב המחבר מה רווח בהלכה העדתית האתיופית ומה יעשה בן העדה בתוך הקהילה הארץ ישראלית או במוסדות חינוך ממלכתיים דתיים. יש כאן לטעמי הצצה אל עולם אותנטי שמור להפליא שלא ניתן לפקפק בו כהוא זה מזוהרו ואמיתותו. נדהמתי לקרוא ולהיחשף למסורת הזו ולמצוא בה קווים ברורים וחדים שהנחו ושימרו אותה במשך אלפי שנים. למשל ברית מילה בשבת לפי העדה האתיופית לעולם תידחה ליום ראשון, ומה שנאמר "ביום השמיני ימול" ודחייה ליום ראשון אינה היום השמיני. על כך המסורת מפי זקני העדה היא שיום שבת הוא "מעל הזמן" ואינו נספר כיום וממילא נחשב יום ראשון שלאחר השבת כיום השמיני למילה. עוד דבר מעניין הוא שלפי זקני העדה תינוק חולה או של"ע מת קודם היום השמיני מלים אותו בכל מקרה ביום השמיני ללידתו. ישנן התייחסויות לנגיעה שאינה של חיבה או ללחיצת יד לאישה במסורת העדה שאינן אסורות. לגבי אכילה ביום כיפור שחל בשבת נהגו בעדה לעשות קידוש ולטעום משהו משום כבוד שבת. ישנן עוד מאות התייחסויות של העדה מולם מביא המחבר את ההלכה שרווחת בארץ ישראל ומציע פתרון הלכתי לבני העדה כיצד ינהגו בהיותם בתוך ציבור או בהתחנכם במוסדות ממלכתיים ואינם רוצים לנהוג בצורה חריגה אך מאידך רוצים לשמור על מנהג אבותיהם.

ספר מומלץ ומרתק קיים בספרייה במדף מנהגים ומסורות.

שבת שלום ומבורך

ציטוט השבוע:
"סופר בספרו צריך להיות כמו אלוקים ביקום, נוכח בכל מקום ונראה בשום-מקום".

- גוסטב פלובר { מתוך "מכתב אל הגברת לואיז קולה" (9 בדצמבר 1852) }

בציטוט הפעם ישנה אמירה חכמה כלפי האופן בו סופר צריך להיות נוכח בכתיבתו. סופר טוב כותב עם יד על הדופק המרגיש את פעימות הלב של הקורא ונמצא שם בשבילו ואיתו . אך יחד עם זה ייזהר הסופר תמיד לשמור על צניעות ואל יבליט באופן מוחצן ומאוס את אישיותו ומאוויו. בהשוואת נוכחות הסופר בספרו לנוכחות הא-ל בעולמו יש משום אתגר גדול לאדם אך מעל לכל נאמנות ביסוד האמוני- דתי בהשגחה פרטית.