כוח ההרגל: איך עוברים את הימים הנוראים בלי תפילות בציבור?

חודש אלול הולך ומתקרב לסיומו ואנו עומדים בפתחם של הימים הנוראים. כנראה, גם בימים האלו נצטרך להתמודד עם מגיפת הקורונה ואולי אפילו נמצא עצמינו שוב ב'סגר'.

פסח וליל הסדר הינם חגים משפחתיים, מצאנו את עצמנו "מסתדרים" בחיק המשפחה מצומצמת. אולם, ימים נוראים זהו כבר סיפור אחר. להמליך את השם ב"רוב עם" במניין מצומצם של קורונה? איך אפשר בלי 'כל נדרי' בציבור? איך אפשר בלי להתכנס גברים נשים וטף בתפילת נעילה והמתנה לתקיעת השופר הגואלת?

ניתן להציע שתי דרכים אפשריות להתמודד עם המצב. הדרך הראשונה, לנסות למצוא נתיבים כדי להמשיך ולקיים את ראש השנה ויום הכיפורים כפי שנעשה בכל שנה. אולם, לאור מצב התחלואה, בדרך זו נזכה במקרה הטוב להצלחה חלקית אם לא לכישלון שיביא איתו גם תסכול.

ישנה גם דרך אחרת, היא מתחילה בהבנה שעצם השאלה "איך נסתדר בלי.." לוקה בטעות מסוימת. האם המטרה שלנו תמיד לעבוד את השם באותה צורה גם כאשר המציאות משתנה?! האם כל אדם, בכל גיל, תפילותיו צריכות להיות לחלוטין אותם תפילות?! האם תפילתה של אישה נשואה עם שבעה ילדים ביום הכיפורים, שבקושי מצליחה לפנות מעט זמן להתפלל עם הילדים, דומה לתפילתה של בחורה רווקה שכל היום פנוי לה? האם תפילתו של זקן ורגיל דומה לתפילתו של ילד מתחיל? כנראה שבדמיון שלנו יש פחות מידי דרכים וציורים המתארים אפשרויות לעבודת השם או תפילות בימים נוראים.

במנייני המרפסות נשים משתתפות יותר מאשר בחצרות. תפילה בצפת ׁׁ(למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: דוד כהן, פלאש 90

מסופר על האחים רבי אלימלך מליזנסק ורבי זושא שבמסעם לעודד את היהודים המדוכאים מצאו עצמם במאסר על לא עוול בכפם. הסוהרים ברשעותם לא רק שהכניסו את האחים למבנה אחד עם פושעים שאינם יהודים, הם  הוסיפו  להקשות  ושמו  את המיכל עם מי השופכין  במרכז החדר שבו ישנו האחים. כאשר קם רבי אלימלך בבוקר וראה את הכלי עם מי השופכין במרכז החדר, הבין מיד שכך לא יוכל לקרוא קריאת שמע או להתפלל והחל לבכות. כאשר ראה אותו אחיו רבי זושא שאל אותו לפשר בכייתו. ענה לו רבי אלימלך: "איך לא אבכה שאינני יכול להתפלל תפילת שחרית היום?"

ענה לו רבי זושא : "כשם שיש מצוה להתפלל בשמחה יש עוד מצווה – לא להתפלל במקום שיש ריח רע, גם את המצווה הזאת צריך לקיים בשמחה". הציע רבי זושא לשמוח בכך שהם מקיימים את המצווה שלא להתפלל במקום שיש ריח רע. כך מצאו עצמם האחים בבוקרו של אותו יום רוקדים סביב כלי עם מי שופכין. כאשר נכנסו הסוהרים לראות מה הוא פשר השמחה, ראו את האחים רוקדים סביב אותו הכלי. הסוהרים שלא הבינו את העניין חשבו שליהודים המשונים הללו הכלי עם מי שופכין הוא זה שמשמח אותם  ומייד ציוו להוציאו. ואז קיימו האחים גם את המצווה להתפלל בשמחה.

מתוך מעשה זה נראה שהדרך השנייה להתמודד עם המצב היא להבין שעבודת השם שלנו השנה אינה דומה לעבודת השם שלנו בכל השנים. המשימה בחיי היהודי היא לא לשכפל כל פעם את אותם המעשים, את אותה התפילה את אותה עבודת ה'. עבודת היהודי היא שחייו בדרך התורה מותאמים כל יום וכל שעה למצבו העכשווי.

כדי לא להיות בתסכול חסר תכלית בימים הנוראים ולא לבכות על מה שאין לנו, עלינו לברר לעצמנו מהי המצווה או המצוות שלנו השנה בימים הנוראים? אולי הדגש על עוצמת התפילה הפרטית?  אולי על הדגש הוא על מסירות הנפש לקיים גם מנין מצומצם? ואולי הדגש הוא לעסוק במה אפשר ללמוד ולהתקדם מכל תקופת הקורונה הזו ולצאת ממנה אנשים טובים יותר ראוותניים פחות וצנועים יותר? אולי מתוך ההתכנסות הפנימית נצא מבוררים ואמיתיים יותר?

מעל הכל, מה שחשוב הוא שכאשר נבין פנימה שאלו המצוות שלנו השנה, נקיים אותם בשמחה.

למאמר המלא של הרב יהונתן אורן, ראש מדרשת קמפוס טל, שהתפרסם באתר 'מקור ראשון'