אתר זה משתמש בקובצי Cookies כדי להבטיח שתקבל את החוויה הטובה ביותר באתר שלנו. קראו את מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש.
שכרון הניצחון בקום המדינה, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, יצרו תחושת אופוריה ואמונה בכוחו של העם והצבא.
אחת הטענות המפורסמות שהועלו ע"י חוגים דתיים מסויימים לגבי יחסו של הציבור הכללי לתקומת המדינה והנצחון במלחמות ישראל היתה, ועדיין הינה, 'כוחי ועוצם ידי'.
הדברים מכוונים לאמור בפרשתנו: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה... השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך... פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך... ואמרת בלבבך: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'... והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך... העידותי בכם היום כי אבד תאבדון".
כנגד הגישה של 'כוחי ועוצם ידי' עלתה בפיהם התביעה להכיר בכך שכל הניצחון הוא מעשה ה', וחוסר ההכרה בכך עלול להביא לחורבן. אולם השאלה במקומה עומדת, האם האדם הוא הפועל במציאות, או רצון ה' הוא המכתיב אותה? האם צריך האדם לבטל את כל יחסו להשתדלות, וממילא לעשות רק את המינימום הנדרש כדי חיותו, או שמא עליו לנסות לעצב את מציאות חייו ולתלות ביכולותיו והשתדלותו את הצלחתו?
הר"ן, מגדולי הראשונים לפני כ-650 שנה, עסק רבות הן בפרשנות התלמוד והן בהגות ומחשבה. באחת מדרשותיו מתייחס הר"ן לאמור בפרשתנו ומגדיר באופן ברור את הדרישה האלוקית מהאדם. לדבריו, אי אפשר להתכחש לעובדה ש"יש באנשים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים בעלי תכונה לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ממון".