אתר זה משתמש בקובצי Cookies כדי להבטיח שתקבל את החוויה הטובה ביותר באתר שלנו. קראו את מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש.
בעוד כארבע שנים יושלם פרויקט הקמת חוות טורבינות רוח מול חופי ניו ג'רזי. בטכנולוגיה ייחודית, מוקמות טורבינות מתכת כבדה, שגובהן עשרות מטרים והן צפות במימי האוקיינוס האטלנטי. הטורבינות צפויות לספק חלק משמעותי מאספקת החשמל של מדינת ניו ג'רזי. בכך, ארה"ב תצטרף לסין, בריטניה, גרמניה ומדינות נוספות, שהקימו במים הטריטוריאליים שלהן חוות ענק של טורבינות רוח. מדוע הן עושות זאת? פשוט מאוד. זה משתלם.
ומה עם ישראל? בניגוד לתפיסה הרווחת, הפקת אנרגיה באמצעות גז טבעי מזהמת את הסביבה. ישראל מודעת לכך שיבוא יום ומאגרי הגז יתרוקנו והיא גם נערכת ליום שאחרי. בניגוד לכוונת הממשלה להקים טורבינות רוח נוספות בגולן, כפי שפורסם לאחרונה, לישראל יש מספר סיבות מדוע נכון ללכת בעקבות אותן מדינות ולהקים חוות של טורבינות רוח דווקא במרחב המים הטריטוריאלי.
ראשית, קרקע. משאב הקרקע בישראל יקר מאוד. בהשוואה למדינות רבות בעולם, ישראל רושמת גידול אוכלוסין מרשים ועימו גידול בצריכת החשמל. מתן מענה באמצעות אנרגיה סולארית או באמצעות טורבינות רוח על הקרקע, יחייב שימוש במרחבים שיצאו מכלל שימוש לטובת מגורים או לחקלאות. לדוגמה, תחנת הכוח התרמו-סולארית באשלים, המספקת כאחוז וחצי בלבד מצריכת החשמל של ישראל, מתפרשת על שטח של כארבעת אלפים דונם. מאה מטרים מפרידים בין טורבינות הרוח בהר בני רסן שבגולן, המשמשות בסך הכול את היישובים והמפעלים שבסביבה. שערו בנפשכם מהו השטח הנדרש כדי לספק חשמל לגוש דן, בפרט שהטורבינות החדישות של היום מחייבות מרחק של כ-500 מטרים זו מזו. בד בבד, לישראל רצועת חוף ארוכה ומרחב המים הטריטוריאלי גדול מאוד. יש לנצל זאת.