נחשוני שמיטה - פרשת בהר

פרשת בהר - תשע"ה
נחשוני השמיטה / אחיעזר ארקין

עם פתיחתה של הפרשה אנו נפגשים עם תיאורי השמיטה. מצוות השמיטה מאתגרת אותנו הן בקיום פרטיה ודקדוקיה והן בהבנת עומק משמעותה. היות ושנה זו, תשע"ה, היא שנת שמיטה חשוב שנספר את סיפורם של חלוצי מזכרת בתיה (עקרון). סיפור של גבורה איתנה ועמידה אל מול כל הניסיונות הבירוקרטיים והכלכליים, הכל למען קיום השמיטה כהלכתה וחוקתה. אך טרם יורחב סיפורה של החבורה ה"מעט מוזרה" הזו בנופה של ארץ ישראל, נחזור צעד אחד ונתחקה אחר שורשיה.

הכל החל בחג הסוכות תרע"ט. אי שם ברוסיה הלבנה מצליח הרב שמואל מוהליבר לשכנע את הברון היהודי אדמונד דה-רוטשילד מפריז, לתמוך בתכנית לפיה איכרים מרוסיה יקימו מושבה חקלאית בארץ ישראל. הובעה הסכמה עקרונית לקיום העניין ולאחר חיפושים נמצאה חבורה שלמה של אנשים שהביעו את הסכמתם לשים פעמיהם אל ארץ קודשנו. בהביטך בספר על פניהם של איכרי פבלוקה, מיישרים מבט חודר אל המצלמה, חרושי קמטים, מהודקי שפתיים ומגודלי זקן, מיד תבין כי החבורה הזו הולכת להוסיף דף בספר מעשי הגבורה היהודיים של תולדות עמנו.

בתחילה עלו עשרה גברים כשהם משאירים אחריהם ברוסיה 101 נפשות של נשותיהם וילדיהם. וכך מתרשם מהם משה סמילנסקי: "כולם בעלי כוח ואנשי שלום ואחווה, וכי מהיום הראשון לעלותם על הקרקע הצטיינו העקרונים בסגולותיהם החקלאיות, בחפץ העבודה, בכישרון העבודה ובהסתפקות במועט. סוף סוף ראתה ארץ ישראל איכרים כהלכה".

אין בכוונתי להרחיב על מצוקותיהם הגשמיות ותנאי מחייתם. אלו גם אלו חיזקו, גיבשו וחישלו אותם להיות איכרים ללא חת. אלא – וכאן אנו מגיעים לתורף העניין – שבשנת השמיטה תרמ"ט נפערה תהום עמוקה בין האיכרים לבין פקידיו של הברון. המתיישבים העקרונים אימצו את פסיקתם של רבני ירושלים כי המושבות מקבלות נדבות מחוץ לארץ ישראל, ועל כן יוכלו להתקיים גם ללא עבודת האדמה בשנת השמיטה.

כך למשל כתב הנצי"ב: "לאור מיעוט היושבים בקולוניות ולאור ריבוי המתנדבים והמשתדלים ביישוב הארץ... יש לעמוד על כך שתושבת הקרקע של ידיים יהודיות. ואם יהיה נשמע ממרחקים כי שבתו בשביעית, יתרבו המתנדבים והמסייעים, ולהיפך חלילה. אם יהיה נשמע כי לא שבתו מעבודת השדה חלילה, אז ירפו ידי המתנדבים.

בשמיטה תרמ"ט הסתמכו המושבות על היתר המכירה, חוץ מאנשי מזכרת בתיה ורוב איכרי פתח-תקוה, אשר בהשפעת הרב מרדכי גימפל-יפה נמנעו מלהזדקק להיתר. בכרוז מתחילת חודש חשוון עליו חתמו הרבנים זוננפלד, שלזינגר, סלנט ודיסקין, נקרא היישוב היהודי לתרום ל"קרן השמיטה", למימון שומרי השמיטה. קרן זו לא הצליחה לאסוף סכומים של ממש.

שנת תרמ"ט הייתה מלווה בהרבה חיכוכים בין פקידי הברון למתיישבים העקרונים. מחד המהלומות הכלכליות שמטרתם להצר את עצמאותם של החקלאים, ומאידך התלכדותה של החבורה מול כל ניסיון של הידברות או של בוררות.

רובו של הספר עוסק בחילופי המכתבים שיצאו דחופים בין גדולי וענקי התורה המחמירים והמקלים, בעניינם של איכרי מזכרת בתיה.

סופו של הסיפור נמשך עוד הרבה לתוך שנת תר"ן והסתיים בהתערבותו של ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים.

סיפרו של ספרנו הסתיים אך הדיו מהדהדים ומעצימים את חוסנם של חלוצי ההתיישבות והציונות שהציבו לנו רף ערכי ומוסרי גבוה בדבר דבקות קיום מצוות שמיטה בארץ ישראל.

ציטוט השבוע:
העולם נורא, איום, אכזר, חסר רחמים, אפל, כמו חלום רע. הוא לא מקום מתאים לחיות בו. הספרים היו המקום היחידי שבו התקיימו רחמים, נחמה, שמחה ואהבה. הספרים אהבו את כל מי שפתח אותם והעניקו ביטחון וידידות מבלי לתבוע דבר תמורתם"

(קורלינה פונקה)

שבת שלום ומבורך